מבצע מרכבות סיסרא נחל כישלון חרוץ. למרות שהיו לו, לסיסרא, 900 מרכבות, ניגף צבאו בפני בני ישראל שמרדו בממלכת חצור, שסיסרא היה שר צבאה. סיסרא, כידוע, ברח משדה הקרב והגיע מותש לאוהל יעל אשת חבר הקיני. היא השקתה אותו חלב, על פי חז"ל גם שכבה איתו, ואחרי שהוא נרדם העבירה יתד בין רקותיו.
בשירת דבורה מושררת הנביאה על אמו של סיסרא אשר ממתינה לשווא לבואו: בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: 'מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא? מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו?'
אם סיסרא מיבבת בצערה על בנה, בוכה משום שהיא מבינה שהפעם לא ישוב משדה הקרב.
ראש השנה מתקרב, ואם אתם לא חסידי ברסלב והממשלה לא קימבנה לכם חבילה לאומן, אולי תשמעו את יבבת השופר כאן בארץ הקודש. אם זה יקרה דעו שהלכות תקיעת שופר בראש השנה נלמדות מתוך אותו בכי מר של אם סיסרא.
במסכת ראש השנה מסביר אביי, האמורא שחי בתחילת המאה הרביעית, שכאשר כתוב בספר במדבר וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם, הכוונה היא ליבבות, שכן אונקלוס מתרגם "תרועה" ל"יבבה", והיא היא יבבתה של אם סיסרא. התוספות שם מוסיפים שהחיוב בראש השנה לשמוע מאה תרועות בדיוק נפסק בהתאם למאה היבבות שיבבה אם סיסרא.
בכבוד מיוחד זכתה אפוא אם סיסרא, למרות שכמובן אין אהבה רבה במקרא או אצל חז"ל לאמו של שר צבא אכזר שהתעלל בבני ישראל. עם זאת חז"ל סבורים שיש כוח מיוחד בצערה ובבכייה של אישה, שכן "שערי דמעות לא ננעלו". דמעותיה של אישה פותחת שערי שמיים, והרי זה מה שאנחנו צריכים בראש השנה.
בספר חדש שיצא מבית תנועת השמאל האמוני, 'פדות רחמים שלום: כ"ו דרשות על המלחמה', מביא אביעד הומינר-רוזנבלום את דבריו של הרב אליהו כי-טוב על הלכות התקיעה הללו. על פי כי-טוב מאה התקיעות בראש השנה עומדות כנגד מאה ואחת האותיות בפסוקים שמתארים את בכיה של אם סיסרא. מדוע אפוא מאה ולא מאה ואחת?
מסביר הרב כי-טוב שהתרועות באות לבטל את התקוות שבמאה היבבות של אם סיסרא, אולם יבבה אחת לא תבוטל:
זה צער האם על בנה שיש בו גם ממידת הרחמים אפילו אצל אכזרים. פעיה אחת זו של רחמים אין קול השופר בא לבטל.
את הצער הפשוט של אם על בנה, גם אם היא אם לאויב שבוכה על בן אכזרי, אין אנו באים לבטל. הגדיל ממנו הרב יחיאל יעקב ויינברג (1884-1966) וקבע שכל מאה התרועות של השופר בראש השנה נקבעו לזכרן של מאה היבבות של אם סיסרא:
חי בישראל זכרון הצער שנצטערה אויבתנו על ידי השחרור שלנו, עד שבכל ראש השנה תוקעים ומריעים מאה צליל שופר כנגד מאה האנחות של האם הסובלת… חלפו מאות בשנים ואף על פי כן לא הניח המצפון היהודי לשכוח אנחות אם שנגזר עליה לסבול מבלי כל פשע על ידי שחרורנו אנו.
הומינר-רוזנבלום מביא את שתי הדרשות הללו, ודורש בעצמו על הנושא. הוא קובע ש
אין חובה להתנגד לכל מלחמה ולטעון באופן קטגורי שכל הפעלה של כוח שגויה ואסורה בהכרח… אבל חובה להיזהר בתכלית הזהירות מהחנקת רגש הרחמים הבסיסי על אם שבוכה על בנה, על ילד שבוכה על אביו. אסור לשכוח את החובה להימנע, ככל האפשר, מפגיעה מכוונת בחפים מפשע ומזניחת צלם אלוהים שבנו ובהם.
וזה נכון.
הספר היפיפה הזה מלא כולו דרשות קצרות בסגנון זה, המביאות מהאוצרות של המסורת המעמיקה שלנו, והוא נלווה לעוד ספרים קצרים שיצאו בהוצאת 'מקום' של השמאל האמוני שיכולים לחשוף את הקורא, שניזון מההגמוניה היהודית כרגע בישראל, לצד פחות מוכר בזמננו אבל בולט ומתמיד לאורך כל המסורת שלנו כולה, צד של בקשת שלום רדיפת שלום, של אהבת הבריות ותרגול רחמים – גם על אכזרים.
למעשה בשבוע הבא יתקיים הכנס השלישי את תנועת השמאל האמוני, ב-9.9 בירושלים. כאן ההרשמה.
נאמר לא פעם שהחברה החרדית הופכת ימנית יותר ושהשמאל בציונות הדתית כיום הוא בגדר "טעות סטטיסטית", וזה נכון. יש מעט מאוד מאיתנו. אבל גם הנביאים היו טעות סטטיסטית, ואלפיים חמש מאוד שנה אחר כך אנחנו זוכים אותם ולא את ההמונים שעשקו דל ואלמנה, ששנאו חינם ושהאמינו שגם אם יחטאו הקב"ה יציל אותם מחורבן.
מינים 
